שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

ביזוי אוכלין

תקציר השיעור

א. המאבד אילנות וכלים עובר באיסור "בל תשחית", ובמאכלים עובר גם על איסור "ביזוי אוכלין", הכולל שני אופנים: [א] הפסד אוכלין הראויים לאכילת אדם. [ב] ביזוי אוכלין בזריקתם בדרך בזיון והשחתה.

ויש לדון האם איסור ביזוי אוכלין שייך גם באיסורי הנאה, או לצורכי רפואה, והאם מותר לזרוק פת במקום נקי אפילו כשאינה נמאסת בכך.

ב. כמו כן יש לעיין האם עובר על איסור רק כשמאבד אוכלין בידים, או גם ב"שב ואל תעשה" - כשאינו אוכל ועל ידי כך המאכלים מתעפשים ונפסדים.

ג. עוד צ"ב מהו שיעור המאכל שיש להקפיד על ביזויו - "כזית" או בשווי "פרוטה".

ד. שימוש בפת ככף לצורך אכילה • איבוד אוכלין משום חומרות ומנהגי פרישות.

ה. בגמרא מבואר שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית, אך הדבר "קשה לעניות". ויש לברר להלכה ולמעשה כיצד לנהוג בשיירי מזון הראויים לאכילה ובפירורים שנשארו בסיום הסעודה.

ו. בדברי חז"ל נאמר "אין מעבירין על האוכלין". ודנו הפוסקים מה יעשה כאשר מוצא לחם או שאר מיני מאכלים מושלכים ברחוב, האם צריך להרימם מהקרקע או די בכך שיסלקם לצד כדי שלא ידרכו עליהם.

ז. איסור האכלת מאכלי אדם לבעלי חיים: מה הדין כאשר אפשר להשיג מאכל בהמה אך יש בזה טירחא מרובה או הוצאת ממון רב • שיורי מאכלי אדם שלא מיועדים לאכילתו • האכלת בעלי חיים בגן חיות בפירות וירקות.

ח. נטילת מים אחרונים בשיירי משקה שנשארו בכוסות המסובים • לעשות דבק מקמח • לא להביא אוכל לידי איסור • הכנסת אוכל לבית הכסא.

ט. קישוטים ותמונות ועבודות נוי מפירות וקטניות • זריקת מיני בוטנים, סוכריות ומיני מאפה עטופים בשמחת חתן.

י. במסכת פסחים אמרו "התולה סל ופת בתוכו קשה לעניות", וצ"ב בגדר האיסור לתלות פת, והאם יש איסור כשאינו תולה בדרך בזיון • תליית תיק אוכל של ילדים שיש בו פת על הכותל.

ביזוי והפסד אוכלין

א. המאבד אילנות וכלים עובר באיסור "בל תשחית", ובמאכלים עובר גם על איסור "ביזוי אוכלין", אשר דיניהם מפורשים בסוגיית הגמרא בברכות [1] ונציין בקצרה את עיקרי הסוגיא.

רבי אליעזר וחכמים נחלקו האם מותר ליטול ידים ביין, רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים "משום הפסד אוכלין" [רש"י שם ד"ה משנתן]. ומובא בגמרא: "כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, כרבי אליעזר". עוד הקשו בגמרא סתירה בין הברייתות, שבאחת מהן נאמר  "אין זורקין את האוכלין", ובשניה "זורקין את האוכלין", ותירצו: "לא קשיא, הא במידי דממאיס [שמתמעך בזריקתו, כגון תאנים שנתבשלו כל צרכם ותותים, רש"י] הא במידי דלא ממאיס" [רימון ואגוז וכל דבר קשה, רש"י], ומבואר שיש איסור לזרוק אוכל רק אם כתוצאה מכך ימאס.

ובמסכת שבת [1] "בעו מיניה מרב ששת, מהו לפצוע זיתים בשבת. אמר להו, וכי בחול מי התירו, קסבר משום הפסד אוכלין". ולמדו מכך: "לימא פליגא דשמואל, דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת", ותירצו: "אמרי פת לא מאיסא, הני מאיסי".

בסוגיא הובאו פרטים נוספים בדיני האיסור להפסיד ולבזות אוכלין: "תנו רבנן, ד' דברים נאמרו בפת, אין מניחים בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת".

בתוספות בברכות [1] ד"ה כמאן) הובא כי רבנו חננאל [לגירסת הב"ח] פסק שאין הלכה כשמואל, משום שהלכה כרבנן החולקים עליו. אולם התוספות ורבנו יונה [2] והרשב"א שהביא דעת רבנו האי גאון [2] פסקו כשמואל, וכתבו כי מהסוגיא בשבת [1] משמע כי שמואל עצמו מודה שיש איסור ביזוי אוכלין ומחלק בין "מידי דמאיס ומידי דלא מאיס", ולכן מותר לסמוך את הקערה בפת במידה וכתוצאה מכך הפת לא נמאסת [והביאו את דברי המסכת סופרים "אין אוכלין באוכלין", דהיינו שאסרו להשתמש בפת ככף לאוכל אפילו אם יאכלנה אחר כך. אך כתבו שלהלכה קיימא לן כשמואל, ולכן אין בזה איסור שהרי אוכל את הפת בסופו של דבר, ולכן אין בזה איסור ביזוי והפסד אוכלין].

וכן נפסק להלכה בשו"ע [3] סי' קעא סע' א)  "עושה אדם צרכיו בפת, והני מילי דלא ממאיס ביה. ואין זורקים הפת משום בזיון אוכלים [ואפילו אם אינו נמאס ע"י זריקה, משנ"ב שם [3] ס"ק ט). ברם ראה בפסקי תשובות [9] אות ב) שיש למקילים על מי לסמוך. וראה במאמרו של הרב שטסמן [11] הערה כה, ביאור מנהגו של הכתב סופר לזרוק הלחם על שולחנו דהוא בבחינת הקטרת אימורים שהיו זורקים אותם על המזבח], וכשם שאין זורקים את הפת כך אין זורקים אוכלים הנמאסים על ידי זריקה". ויעו"ש בהמשך (סעי' ג) "מותר לאכול דיסא בפת במקום כף, והוא שיאכל הפת אחר כך, והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם דיסא".

• טעם האיסור - במסכת תענית [1] מובאת הלכה נוספת שיסודה באיסור ביזוי אוכלין - רב הונא סבר שאסור להאכיל מאכלי אדם לבעלי חיים, ולכן כל ערב שבת היה קונה את הירקות שנשארו בשוק ומשליכם לנהר ["והולכים למקום אחר ומוצאים אותם בני אדם ואוכלים אותם", רש"י שם] כדי שלא ימצאום בני אדם ויאכלום לבהמותיהם. ובדברי רש"י מבוארים שני טעמים לאיסור ביזוי אוכלין: [א] דמחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם.          [ב] משום דחסה תורה על ממונם של ישראל. הטעם הראשון מובא גם בדברי הרמב"ם [2].

• כללי האיסור - בספר פסקי תשובות [9] הגדיר את כללי האיסור מתוך דברי הפוסקים, וכתב שיש בזה שני אופנים:

[א] הפסד אוכלין הראויים לאכילת אדם, ואפילו מפסידו בדרך כבוד ולא בבזיון. [ב] ביזוי אוכלין בזריקתם בדרך בזיון והשחתה, ואף באופן שהותר להפסיד האוכלין אין לעשות זאת בדרך בזיון [והפרטים יבוארו להלן].

ולפי מוצא דברים אלו כתב הפמ"ג, שאפילו מאכלים האסורים באכילה ובהנאה [כערלה או משום רוח רעה] אין להשליכם בבזיון או ליתנם לבעלי בעלי חיים. וכמו כן, לפי הטעם הראשון, אפילו אם יש בידו תועלת והטבה מקלקול המאכלים, מכל מקום אסור לבזותם, משום שנראה כ"בועט בטובה", ורק אם דרך העולם להשתמש במאכלים ובמשקין לצרכים מסויימים, אין בזה איסור, כי אין זה נראה כבועט בטובה, וכן התירו להפסיד מאכלים לצורך רפואה [ראה במשנ"ב [3] ס"ק ד], או לצורך פרישות וחומרות [ראה בשבט הלוי [5] ובפסקי תשובות [12] אות ו].

• שיעור האוכל שאסור לבזותו ולהפסידו - בספר עץ השדה [8] דיני בל תשחית וביזוי אוכלין, מאת רבי יצחק שטסמן, ירושלים תש"ס) כתב בביאור כללי איסור ביזוי אוכלין (הערה ג) שאיסור ביזוי אוכלין אינו משום הפסד ממון אלא משום חשיבות המאכל, ועי' בדברי הפמ"ג [עי' בפסקי תשובות [9] סמוך להערה 11; ובמאמרו של הרב שטסמן [11] סע' ז) כי מטעם זה שיעור המאכל שיש להקפיד על ביזויו הוא "כזית" [ולא שווי "פרוטה"] - משום שהאיסור הוא על "מאכל", ובפחות מכזית אינו "מאכל".

אמנם כבר כתב בספר פסקי תשובות [9] הערה 3) כי איסור "ביזוי אוכלין" נאמר רק על "מאכל אדם", דהיינו "אוכלין הראויים למאכל אדם, אבל אם נפסד האוכל והעלה עובש וכדומה ונפסד למאכל אדם, אע"פ שראוי עדיין למאכל בהמה, אין בו איסור הפסד אוכלין ואך לא בזיון אוכלין, ומותר לזורקו לאשפה אף שלא בדרך כבוד".

"בשב ואל תעשה"

ב. בשו"ת מנחת יצחק [6] חידש: דלא שייך איסור השחתה, אלא בעושה מעשה השחתה בידים, וכלשון הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ו ה"י) ומאבד מאכלות דרך השחתה, אבל לא בשב ואל תעשה, שאינו אוכל, ועל ידי זה גורם שיתעפשו המאכלים מעצמן", יעו"ש בדבריו.

וכתב בפסקי תשובות [9] אות א סמוך להערה 14) שמטעם זה אין איסור להניח מאכלים במקום שאין בו שום בזיון והפסד, אלא שאינו מטפל בהם לשומרם שלא יפסדו, וכגון שאינו מניחם במקרר וכדומה, ובמשך הזמן נרקבים ונפסדים מאליהם.

הזהירות בפירורים

ג. במשנה במסכת ברכות [1] נחלקו בית שמאי ובית הלל האם מכבדים את הבית ואחר כך נוטלים לידים, או נוטלים לידים ואחר כך מכבדים את הבית. ומבואר בגמרא שלדעת בית שמאי צריך להקדים ולכבד את הבית כדי שהמים האחרונים לא ינתזו על האוכל וימאיסו את הפירורים, כי מותר להשתמש בשמש עם הארץ, והוא לא ידע  שיש איסור ביזוי אוכלין בפירורים שיש בהם כזית. וכתב רבנו יונה [2] שלהלכה קיימא לן כדאסיקנא בגמרא כבית שמאי. "וטעם שאין אנו נוהגים עכשיו לעשות כך אומר רבינו יצחק הזקן, מפני שהיום אין מנהגנו לסלק השולחן, ונוטלים ידיהם מחוץ לשולחן מקום שאין שם פירורים". והתוספות בברכות [2] הביאו את דברי הגמרא בחולין [2] שאע"פ שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית, אך הדבר "קשה לעניות". וכן נפסק להלכה בשו"ע [4] סי' קפ סע' ג-ד).

וכתב המשנה ברורה [4] שם ס"ק י) "ודווקא לדרוס עליהם דהוא ביזוי גדול, אבל כשמשליכם למים אפילו כשנאבדים על ידי זה אין חשש, כיון שהוא פחות מכזית. ויש מחמירים כשיש הרבה פירורים ויצטרפו לכזית".

ובבן איש חי [5] פרשת שלח סע' ה) כתב כי האזהרה להישמר מלאבד פירורים "צריכה יותר לנשים שהם מצויים בבית, ועיניהם תהיינה משוטטות תמיד בקרקע הבית בעבור זאת, ואשת חיל תכבד בידיה תמיד מקום האכילה אחר האכילה, ותזרוק לתנור, ואל תסמוך על המשרת, ואז עליה נאמר בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". והוסיף: "וכן תיזהר האשה לכבד מקום שמצניעים בו הלחם, ולכבדו, ולזרוק לתנור, כי מוכרח שיהיה שם פירורים בעת הכנסה והוצאה. וכן יזהרו מוכרי הלחם בשוק, לכבד סביבות הקופה שמוכרים בה הלחם, כי יפלו פירורים הרבה כשמוציאים הלחם ממנה לשקול ללוקחים, ויזרקו העפר עם הפירורין שבו לתנור" [ועי"ש גם בדבריו בפרשת פנחס].

סיכום כיצד לנהוג בשיירי מזון הראויים לאכילה ובפירורים שנשארו בסיום הסעודה - ספר וזאת הברכה [5] סע' ג), ובפסקי תשובות [13] סימן קפ) ועי"ש שהביא מדברי הזוהר הקדוש שהפליג בחומרת המאבד פירורי לחם דרך בזיון.

וראה עוד במש"כ בפסקי תשובות [9] אות ג) "לימוד זכות" על מי שאינו מקפיד שלא לזרוק שיירי מזון "משום שיש טירחא יתירה ללקט שיורי המזון הראויים לאכילה ולשומרם שיהיו ראויים לאכילות הבאות, וגם מצוי שיהיו הוצאות כספיות לטפל בזה. ובפרט באולמות ומלונות, ופעמים שיהיה הוצאות הטיפול בשיירי המזון יותר מהוצאות לקנות מאכלים חדשים". ומכל מקום סיים: "אך יש להשתפל ולזורק אותם לפח האשפה דרך כבוד דהיינו כשהם עטופים ומכונסים בתוך שקית ניילון בנפרד משאר טינופים ולכלוכים" [וראה בספר עץ השדה [10] סימן יט הערה ז].

מעניין לציין למה שהביא בפסקי תשובות [13] הערה 13) שיש סגולות נפלאות באכילת פירורי "המוציא".

אין מעבירין על האוכלין  

ד. במסכת בבא מציעא [3] מבואר ש"אין מעבירין על האוכלין", ופירש רש"י: "המוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם. אין מעבירין, לאו לשון דריסה הוא אלא כמו אין מעבירין על המצוות", וכן מבואר בתוספות (שם ד"ה אין) שאין הכוונה שרק שאסור לדרוס על אוכלין, אלא אם רואה אוכלין מונח על הקרקע אין רשאי לעבור מעליהן אלא צריך להגביהן, והוכיחו דבריהם המעשה המסופר במסכת עירובין [3] על רבן גמליאל שהיה מהלך בדרך ומצא גלוסקין ואמר לרבי אילעאי "טול גלוסקין מהדרך", משמע שאם רואה אוכל מונח על הקרקע צריך להגביהו.

דין זה הובא להלכה במשנה ברורה [4] סי' קעא ס"ק יא).

וראה בפסקי תשובות [12] סע' ז) דברי הפוסקים כיצד לנהוג למעשה כאשר מוצא לחם או שאר מיני מאכלים מושלכים ברחוב, האם צריך להרימם מהקרקע או די בכך שיסלקם לצד כדי שלא ידרכו עליהם.

איסור האכלת מאכלי אדם לבעלי חיים

ה. מקור הדין בסוגיית הגמרא במסכת תענית [1] והובא להלכה במשנה ברורה [4] סי' קעא ס"ק יא) שכתב: "ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כי אם מאכל אדם, לכולי עלמא מותר. ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת". וראה בפסקי תשובות [12] סע' ח) פרטי הדינים כאשר אפשר להשיג מאכל בהמה אך יש בזה טירחא מרובה או הוצאת ממון רב, ומה דין שיורי מאכלי אדם שלא מיועדים לאכילתו. ועי"ש בדברי תוכחתו שאין להאכיל בעלי חיים בגן חיות בפירות וירקות אם הם הראויים למאכל אדם.

פרטים נוספים בדיני ביזוי אוכלין

• נטילת מים אחרונים בשיירי משקה שנשארו בכוסות המסובים - עץ השדה [10] סימן יז סע' יב), ובמאמרו של הרב שטסמן [11] סע' ה).

• לא להביא אוכל לידי איסור ובענין הכנסת אוכל לבית הכסא - פסקי תשובות [12] סע' ט).

• קישוטים ותמונות ועבודות נוי מפירות וקטניות - הבן איש חי [5] פרשת בחוקותי סע' טז) כתב בנחרצות: "פה עירנו [בגדד] עושין לפעמים בליל המילה שלחן מונח עליו ענפים ופרחים מורכבים זה על גב זה לנוי, וגובלין עיסה של קמח כדי לתחוב בתוכה הענפים, וגם מביאים פרי שקורין נומ"י (לימון מתוק) שהוא מתוק, או רימון וכיוצא, כדי לתחוב בהם הענפים להרכיבם זה על גב זה, ופירות אלו ודאי הם נמאסים ומתקלקלים בכך, וצריך למחות בהם שלא יעשו כזאת בשום מאכל ופירות, אם יהיו מתקלקלים ונמאסים" [וראה במה שדן בדבריו בשו"ת אבני ישפה [7] בנדון עשיית דבק מקמח ובנדון עשיית דברי נוי מתפוחי אדמה].

וראה בפסקי תשובות [13] הערה 51) שהביא את דברי הבן איש חי, וניסה "ללמד קצת זכות" על הנוהגים להשתמש בפירות לקישוטים: "על פי הסברא שדרך העולם לעשות כן [כמבואר במשנ"ב [4] ס"ק ד) שהוא סיבה להתיר], ואע"פ שאינו אלא לנוי ויופי גרידא, והתנאי המבואר במשנ"ב שם דצריך שיהיה "דבר שהוא צורך האדם", אפשר דנוי ויופי הוי בגדר "צורך האדם", וכדחזינן מזילוף קרקע ביין וסיכת הגוף בשמן שלכאורה הרי הוא לנוי ויופי ולאו דווקא לניקיון, שאפשר להסתפק במים", יעו"ש כל דבריו.

זריקת מיני בוטנים, סוכריות ומיני מאפה עטופים בשמחת חתן - במסכת ברכות [1] "תנו רבנן ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה [משום "שמקבלם בכלי בפי הצינור", ולכן אין בזה הפסד ובזיון לאוכלין" - רש"י שם], וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים [מפני שנמאסים], אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים", וכן נפסק בשו"ע [4] סי' קעא סע' ד).

וכתב המשנה ברורה [4] ס"ק כא) "יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צימוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין, שרכים הם ונמאסים על ידי זה כנ"ל".

סיכום - פסקי תשובות [13] סע' יא).

במסכת פסחים אמרו "התולה סל ופת בתוכו קשה לעניות" - וכתב הבן איש חי [5] פרשת פנחס) "וצריך להזהיר המון העם שלא יתלו כעכין של לחם בחבל בתוך אויר התנור אחר אפייתם, בעוד התנור חם כדי שיצטמקו".

וראה בספר וזאת הברכה [5] סע' ד) סיכום הדינים להלכה, והאם יש איסור כשאינו תולה בדרך בזיון, ובמה שהביא מדברי הפוסקים נדון תליית תיק אוכל של ילדים שיש בו פת על הכותל.

עגלת קניות

Your Cart12
  • x 1 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
סה"כ: 450.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס