שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

חזרת הש"ץ

תקציר השיעור

א. מקור תקנת חזרת הש"ץ וטעמה

דברי הגמרא כי שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם, והמחלוקת באיזה אופן מוציאם, ומדוע חוץ מזה מתפלל כל אחד בנפרד • חזרת הש"ץ בשחרית ובמנחה אך לא בערבית.

ב. חזרת הש"ץ בזמן הזה

מכיוון שחזרת הש"ץ נתקנה בכדי להוציא ידי חובה את מי שאינם בקיאים, הקשו הראשונים מדוע לא בטלה התקנה בזמנינו שכולם בקיאים וכל אחד מתפלל בעצמו - ותירצו באופנים שונים.

ג. בירור תקנת הרמב"ם לבטל את חזרת הש"ץ

הפוסקים דנו במנהגם של המבטלים את חזרת הש"ץ, ובמקום זאת הקהל מתפללים בצוותא עם הש"ץ.

ד. תפילת מנחה "קצרה"

הרמ"א הביא בהלכות תפילה את דברי מהרי"ל "אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפילה, יוכל להתפלל מייד בקול רם והציבור מתפללים עמו מלה במלה בלחש", וחזר והביא דין זה גם בתפילת מנחה - והיינו מה שנקרא בפי העולם "מנחה קצרה". הפוסקים דנו בפרטי הדינים בהלכה זו.

חילוקי המנהגים בין הספרדים והאשכנזים מהו סדר תפילת "מנחה קצרה" - האם כל הקהל מתחיל עם הש"ץ את החזרה, או מתחיל את תפילת הלחש רק לאחר סיום ברכת הא-ל הקדוש • מנהג הישיבות להתפלל "מנחה קצרה" • "מנחה קצרה" בימים שצריך להזכיר בתפילה יעלה ויבוא או על הנסים.

ה. שליח ציבור - מדין "שליחות" או מדין "שומע כעונה"

רבותינו האחרונים דנו מהו הגדר ההלכתי של תפילת הש"ץ, היאך מוציא אחרים ידי חובתם בתפילה וברכות - מדין "שליחות" או מדין "שומע כעונה".

ו. הזהירות מדיבור והפסק בחזרת הש"ץ

הפוסקים הדגישו את החובה להתרכז בחזרת הש"ץ, ולהאזין בכוונה לכל מלה היוצאת מפיו של הש"ץ, והאריכו בגנות המשיחים בשעת חזרת הש"ץ. ויש שאסרו אף לימוד בזמן זה.

ז. זהירות מדיבור והפסק בחזרת הש"ץ - פסקי הלכות

הכוונה הנדרשת באמירת "אמן" בחזרת הש"ץ • לימוד בעיון ולימוד "בדרך העברה בעלמא".

א. מקור תקנת הש"ץ וטעמה

במשנה במסכת ראש השנה (1א) מבוארת דעת חכמים שעל כל אחד חובה להתפלל את כל תפילות ראש השנה. ולדעת רבן גמליאל, די בתפילת שליח הציבור, והוא מוציא את כולם. ופירש הרע"ב שם, כי מחלוקתם היא לאו דווקא בתפילות ראש השנה, אלא גם בתפילות כל השנה.

בסוגיית הגמרא שם (1ב) נתבררה מחלוקת רבן גמליאל וחכמים: "אמרו לו לרבן גמליאל, לדבריך למה ציבור מתפללים,.אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו. אמר להם רבן גמליאל, לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. אמרו לו, כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם, כשם שמוציא את הבקי כך מוציא את שאינו בקי".

עוד מבואר בסוגיא שם (1ג) כי רבן גמליאל היה פוטר אפילו "עם שבשדות", דהיינו מי שלא יכול היה לבוא להתפלל בית הכנסת, כי היה "אנוס במלאכתו".

וראה גם בחידושי הרשב"א (1ד) על אתר, שהשליח ציבור מוציא אף בשאר ימות השנה.

על פי דברי הגמרא הללו פסק הרמב"ם (2א) "אחר שיפסיע שליח צבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הַברכות להוציא את מי שׁלא התפלל. והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה. בין אלו שלֹא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן. במנחה אומר שליח ציבור אשרי יושבי ביתך וכו' ומתפללין כולם בלחש ואחר כך חוזר שליח צבור ומתפּלל בקול רם כדרך שעשה בשחרית עד שיּשלים כל התפלה. ואינו חוזר להתפּלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה. לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו ידי חובתו".

וכן כתב בשו"ת הרשב"א (2ב) מדוע אין הש"ץ חוזר על התפילה בערבית: "לפי שאין הש"ץ חוזר אלא להוציא את שאינו בקי, וכיון שכן למה יחזור בתפילת ערבית הא קיימא לן תפילת ערבית רשות".

הרב ישראל שציפנסקי (2ג) בספרו התקנות בישראל, דייק מלשון הרמב"ם כי חזרת הש"ץ תקנת חכמים, ובספר ערוך השלחן כתב שזו תקנת אנשי כנסת הגדולה.

 ב. חזרת הש"ץ בזמן הזה

היות ותיקנו את חזרת הש"ץ כדי להוציא את מי שאינו בקי בתפילה, התקשו רבותינו הראשונים, מדוע לא נתבטלה התקנה בזמננו, שכולם בקיאים ומתפלל כל אחד לעצמו.

הרמב"ם (3א) נשאל האם יש לחשוש לברכה שאינה צריכה בזמננו שכל אחד מתפלל לעצמו. וכתב, שמפני שתיקנו חז"ל לחזור התפילה, אין זה ברכה לבטלה כלל, ואף אם אין שם אדם שלא יצא שכל תקנה שתקנו חז"ל מחמת סיבה צריך לנהוג כך תמיד בין תהיה הסיבה ובין לא. שאם לא כן נמצאת נותן דבריך לשיעורין, ויצטרך לבדוק כל פעם האם יש מי שאינו בקי.

בדברי הרא"ש במסכת מגילה (3ב) מבואר טעם נוסף לחזרת הש"ץ בזמננו: "כדי שיענו הקהל קדושה ומודים".

הבן איש חי (3ג) וכף החיים (3ד) הרחיבו את הדיבור על חשיבות חזרת הש"ץ הגם שבטל הטעם להוציא את מי שאינם בקיאים, על פי המבואר בתורת האר"י ז"ל על פי סוד כי בחזרת הש"ץ מגיעה התפילה למקום העליון, ועל כן ניתן לאומרה בקול מפני שאין לקליפות אחיזה שם, ולכן יש להקפיד ולא לבטל החזרה כלל.

וראה גם בערוך השולחן (4א) במה שביאר מדוע תיקנו את חזרת הש"ץ רק כדי להוציא את מי שאינם בקיאים, ולא הסתפקו בטעם הרא"ש "כדי שיענו הקהל קדושה ומודים", כי לטעם זה די באמירת ג' ברכות ראשונות, וכדי להוציא את מי שאינם בקיאים תיקנו חזרה על כל שמונה עשרה הברכות.

רבי יעקב פרלוב (4ב) ביאר כי חזרת הש"ץ היא קיום תפילה בציבור כמשמעות לשון הרמב"ם בכמה מקומות, ועל כן תקנת חזרת הש"ץ לא נתבטלה משום שהיא קיום התפילה בציבור.

 ג. בירור תקנת הרמב"ם לבטל את חזרת הש"ץ

בתשובת הרמב"ם (5א) הובא מנהג מקומות  שבתפילות שחרית ומוסף בימים טובים ושבתות בגלל ריבוי האנשים מתפללים תפילה אחת בלבד - הש"ץ בקול רם והבקיאים אומרים עמו מילה במילה.

וכתב הרמב"ם שהנהיג כן מפני שהאנשים אינם משגיחים למה שאומר הש"ץ, אלא משיחין זה עם זה, והש"ץ מברך ברכה לבטלה כמעט. ואנו אומרים באיסורי תורה "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ומכל שכן בתקנת התפילה, ויש בזה הסרת חילול ה' שחושבים בנו שהתפילה לעג וקלס.

בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, הביא את התקנה (5ב) וכתב: "כבר נודע מה שתיקן אבא מרי, שראה שיש מכשול גדול שכשיחזור הש"ץ לא יתנו העם אוזן לשמוע, אלא יסיחו זה עם זה, ויש בזה זלזול בכבוד שמיים. לפיכך תיקן שיגביה קולו הש"ץ מתחילה והנמשכים אחריו  יתפללו בלחש. ונתפרסם זה התיקון בארץ מצרים כל ימי חייו".

גם בתשובת הרדב"ז (5ג) הובא המנהג שלא יתפללו קודם בלחש, אלא מתפללים כולם תפילה כאחד. והביא את דברי הרמב"ם שיש להנהיג תפילה אחת, מפני המשיחים ואינם מכוונים בחזרת הש"ץ.

הבית יוסף (6א) בהלכות תפילת המנחה הביא את מנהג הספרדים שמתפלל הש"ץ בקול רם והקהל מתפלל עמו בלחש, אך כתב שמנהג האשכנזים שמתפללים תחילה ואחר כך חוזר הש"ץ הוא העיקר, וכן הנהיגו החכמים בצפת.

בספר צרור החיים (6ב) הביא את מנהג הרמב"ם, וכתב שהאשכנזים "כיוון שמדקדקין אחר ש"ץ מזמר, פעמים רבות אינו מבין בלשון הקודש, ולא ניתן לצאת ממנו, ולכן מחויבים להתפלל בלחש".

וראה עוד בדברי רבי פנחס קורח, מפוסקי עדת תימן, שהביא בספרו אסופת מאמרים (6ג) מדברי רבותינו האחרונים שסמכו על דעת הרמב"ם בשעת הדחק, וכתב שמנהג זה היה נפוץ בחלקים רבים מיהודי תימן.

 ד. תפילת מנחה 'קצרה'

הרמ"א הביא בהלכות תפילה (7א) את דברי המהרי"ל שבשעת הדחק כגון שירא שיעבור הזמן, יכול החזן להתפלל מיד בקול רם והציבור מתפלל עמו. ודו"ק בדברי המשנה ברורה שהדגיש שאין לעשות כן אלא בשעת הדחק.

ועוד כתב, שאם אפשר עדיף שהציבור יתחיל להתפלל רק אחרי שהש"ץ יסיים אתה קדוש.

ובביאור הלכה דן האם גם בשחרית שעלול לעבור זמן תפילה, יכול לעשות כן.  

מרן השולחן ערוך כתב בהלכות תפילת מנחה (7ב) שאם השעה דחוקה לו, יתפללו בלחש, והחזון יחזור רק ג' ברכות ראשונות. והרמ"א כתב, שיתפלל הש"ץ בקול רם עם הקהל [ובביאור הלכה שם דן לעניין תעניות].

סיכום המנהגים מבואר בספר בפסקי תשובות (7ג) - הספרדים נוהגים שהקהל מתחיל עם הש"ץ עד ה"א-ל הקדוש", והאשכנזים נוהגים שהקהל ממתין עד אחרי הקל הקדוש ורק אז מתחיל תפילתו. ובשעת דחק יכולים לעשות גם כן כמנהג הספרדים, ובתנאי שיהיה אחד שיענה לברכות הש"ץ.

וראה שם שאין לעשות כן אלא בשעת הדחק, ובפרט לפי מה שהקפיד האר"י בחזרת הש"ץ (כנ"ל 3ג,ד).

בשו"ת אז נדברו (8א) הביא את מנהג הישיבות להתפלל מנחה קצרה, מפני שהיו רגילים לומר השיעורים לפני מנחה ולא יכלו לכוון כראוי בחזרץ הש"ץ, ומזה נהגו לקצר בכל תפילת מנחה, וכתב כי ראוי לבטל מנהג זה. אך מאידך גיסא, אולי אדרבה, בזמננו שאין מכוונים בחזרת הש"ץ, אולי עדיף להתפלל כך. ושוב הביא שם תשובת הרמב"ם הנ"ל (5א).

בספר פאת שדך (8ג) הביא כי רבי אליהו דושניצר, מנהלה הרוחני של ישיבת לומז'ה בפתח תקוה, היה מצטער על תקנה זו, אבל לא ביטלה. וכתב שלדעתו מי שביכולתו לבטל, יבטל.

אך בספר מגד גבעות עולם (8ב) הביא כי הגרא"מ שך נשאל על תקנת מנחה קצרה בישיבות, וענה "שאין צריך להיות יותר פרומע'ר מהחפץ חיים".

בספר אמת ליעקב(8ד) חידש שעיקר תקנת החזרה היתה דווקא בבית הכנסת, אבל בבית המדרש ששם התפללו רק התלמידי חכמים לא תקנו כלל, ורק בשחרית התפללו כן.

ובתשובות והנהגות (8ה) הביא מדברי הגר"א קוטלר, שגם בישיבות שמקצרים התפילה אין לעשות כן בחנוכה משום אמירת על הניסים בציבור שהוא פרסומא ניסא [ולכאורה הוא הדין גם בראש חודש שאומרים יעלה ויבוא].

בספר עבודת אפרים (8ו) הביא מדברי הגר"ח קנייבסקי, שבתפילת מנחה קצרה מן הראוי להמתין לומר התחנון ביחד משום ברוב עם הדרת מלך.

 ה. שליח ציבור מדין 'שליחות או מדין 'שומע כעונה'

במשנה במסכת ברכות (9א) נאמר המתפלל וטעה "אם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו, ששלוחו של אדם כמותו". ומשמע כי הש"ץ מוציא את הציבור ידי חובת התפילה מדין שליחות.

אולם החתם סופר (9ד) כתב שבכל המצוות התלויים בדיבור אי אפשר שיוציא האדם את חברו ידי חובה מדין שליחות, משום שהוא דבר שבגופו - ואין שליחות בדברים שבגוף האדם. ורק מדין שומע כעונה יכול להוציא חברו. אבל בענין התפילה מבואר בסוגיית הגמרא בראש השנה (1ב) כי "יחיד שלא בירך אין חברו מברך לו".

הר"ן (9ב) הביא מדברי הירושלמי בטעם הדבר שלא מסתבר בתפילה כדי שיהא כל אחד מבקש חברים על עצמו. וכתב שכשאינו יודע לברך, חברו יכול להוציאו, כדאיתא בברכות "הסופר מוציא את הבור" [ועל כן גם כאן הש"ץ מוציא את שאינו בקי].

אבל בטור הביא כי לדעת רי"ץ גיאות, בתפילה, היחיד אינו מוציא אף את שאינו בקי, עד שירד לפני התפילה, משום שתפילה נתקנה בלחש.

בשו"ת אגרות משה (10א) הקשה עוד מדברי הגמרא (1ג) שהש"ץ מוציא הציבור אף כשהם נמצאים בשדות, וקשה איך שייך שיצאו כשאינם שומעים אותו כלל. ועל כן ייסד כי לתקנת אינם בקיאים חז"ל תיקנו תפילת ש"ץ שייחשב כתפילת עצמו ממש, והוא כעבודה במקדש שנעשית על ידי כהנים, ועל כן יכול להוציא אף מי שלא ישמע.

 ו. הזהירות מדיבור והפסק בחזרת הש"ץ

בפוסקים האריכו אודות גודל החובה להתרכז בכוונת הברכות בחזרת הש"ץ.

הרא"ש (11א) כתב שהקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן ולומר אמן, וכשאין תשעה שעונין אמן קרוב בעיני שברכתו לבטלה. ובחיבורו ארחות חיים (11ב) הוסיף שאין לספר משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים תפילת הלחש, ובעוד שש"ץ חוזר התפילה, אלא אם כן בדברי תורה או בדבר מצוה.

באגרת תשובה (11ג) כתב רבינו יונה חייב לענות אמן ולכוון  על כל ברכה וברכה, וכל המספר בעסקיו כל זמן ששליח ציבור חוזר התפילה תחת בו גערת הברורים, וגם הקהל חייבים להוכיחו.

הרמ"ע מפאנו (11ד) נשאל האם מותר לעסוק בתורה בחזרת הש"ץ. וכתב שרוב העולם אינם נזהרים בכך, והנח להם לישראל. אך בסוף דבריו כתב, שאל לנו להחזיק עצמנו בכוונת התפילה, ועל כן מה טוב שלא יעסוק בדברים אחרים, ולכווין ולענות אמן

אולם הראשית חכמה (12א) כתב שוודאי אין נחת רוח להקב"ה בתורתו, ומוטב לו שלא יעסוק בתורה.

וכן בספר יסוד ושורש העבודה (12ב) הזהיר מאד לשמור מחשבתו מהרהורים בטלים, רק לשמוע תיבות הש"ץ, ויכוון בהם כוונת התפילה ממש כאילו מתפלל בעצמו.

 ז. הזהירות מדיבור והפסק בחזרת הש"ץ - פסקי הלכות

מרן השולחן ערוך (12ג) פסק "ויענו אמן, אחר כל ברכה, ובכוונה שיכוון בלבו. לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"ץ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו".

המשנה ברורה הביא מדברי האליהו רבה "אוי לאנשים שמשיחים בעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסיות נחרבו בשביל עוון זה" [וראה בדבריו בענין כוונת אמירת אמן].

בכף החיים (13א) הביא דברי הרמ"ע (11ד) שאין למחות ביד הלומדים בשעת החזרה. אבל בספר ווי העמודים קרא תגר עליהם, וכתב "ואפילו עיון בעלמא לא יראה בספרים".

ובאגרות משה (13ב) נקט שאם יש עשרה ששומעים חזרת הש"ץ, וגם הוא עונה אמן בסוף הברכה, אסור רק מחמת שאחרים יילמדו ממנו. אבל כשאין עשרה אסור מדינא,  כי צריך לקיים התקנה של חזרת הש"ץ.

וראה גם במה שהביא בשו"ת ציץ אליעזר (13ג) מספר פתח הדביר שהביא מהראשון לציון רב חנ"א [רבי חיים  נסים אבולעפיה] שלא הקפיד ולמד חוק לישראל בשעת חזרה, ותלה ייסורים שבאו עליו בעוון זה".

עגלת קניות

Your Cart10
  • x 2 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 400.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס

לזכרון עולם בהיכל ה'

לעילוי נשמתו

הר"ר פנחס נצר ז"ל

בן יבדלחט"א הר"ר אברהם צבי שיחי' לאוי"ט

קידש שם שמים במעשיו והליכותיו

אהוב על הבריות וקירבם לתורה

נפטר בשם טוב בדמי ימיו

ביום ב' חשון תשס"ח

תנצב"ה

 


הוקדש על ידי בני משפחתו שיחי'