שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

נפילת אפים

תקציר השיעור

א. כתב הטור: "לאחר שיסיים הש"ץ התפילה, נופלים על פניהם ומתחננים". ובשו"ע נפסק: "אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים", משום "דכולה כעין תפילה אריכתא היא" [בית יוסף].

ב. ויש לדון בגדרי סמיכת תחנון לתפילה - האם החיוב הוא לסמוך נפילת אפים לתפילה בלחש או לחזרת הש"ץ [ונפקא מינה: כשצריך להפסיק בדיבור, האם עליו לומר תחנון מיד לאחר שמסיים התפילה בלחש].

ג. בירור ההגדרה שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא", ומשמע שהתחנון הוא מדיני תפילת שמונה עשרה, ונפקא מינה:

להפסק לצורך אמירת דברים שבקדושה בין שמונה עשרה לנפילת אפים.

האם צריך ליפול על פניו גם לאחר תפילת התשלומין או תפילת נדבה.

התפלל מנחה, וכשסיים שמונה עשרה הציבור כבר אומרים "עלינו לשבח" - האם יפול על פניו, או שעליו לומר עמהם "עלינו".

ד. נפילת אפים מיושב או מעומד, וכיצד ינהג הש"ץ באמירת נפילת אפים.

ה. בשו"ע נפסק ש"אין נפילת אפים בלילה". ויש שנוהגים לא לומר תחנון במנחה אף לפני השקיעה, וצ"ע האם יש למנהג זה מקור על פי ההלכה.

ו. נפילת אפים במקום שאין ספר תורה, והמנהג בעיה"ק ירושלים.

ז. דברי הזוה"ק ורבנו בחיי בגודל ענין כוונת נפילת אפיים, והמסתעף לביאור סדר נפילת אפים על פי מנהגי האשכנזים והספרדים.

ח. בירור המנהג שלא לומר תחנון ביום הילולא של צדיקים, וכיצד ינהג מי שנקלע למקום שביטלו אמירת תחנון מטעם זה.

א. כתיב: "וַיִּפְּלוּ [משה ואהרן] עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ-ל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת" וגו', וכתב רבנו בחיי [2] בפירושו על התורה: "מכאן לנפילת אפים בתפילה" [וביאר שיש בנפילת אפים ג' כוונות: [א] למורא שכינה. [ב] להראות צער והכנעה. [ג] להראות אסירת חושיו וביטול הרגשותיו"]. ואכן פסק הטור [3] "לאחר שיסיים הש"ץ התפילה, נופלים על פניהם ומתחננים". ובדברי המדרש תהלים [1] מצינו מקור נפילת אפים במנחה: "צריך אדם להתוודות חטאתו ולהתחנן בתפילת המנחה". וכתב הבית יוסף [3] "פשוט בכמה מקומות בתלמוד שנופלים על פניהם לאחר התפילה".

וכוונת הבית יוסף למסופר בגמרא בבבא מציעא [1] על אשתו של רבי אליעזר, שלאחר המעשה [המובא שם בתחילת הסוגיא] שנידוהו, לא הניחה לו להתפלל בנפילת אפים, וכשפעם אחת טעתה וחשבה שבאותו היום ראש חודש ואין נפילת אפים, ואולם לא כן היה, ולכן רבי אליעזר התפלל בנפילת אפים, גרם הדבר לפטירת אחיה, רבן גמליאל [כי ידעה שמגודל כוחה של תפילה בנפילת אפים, הואיל ורבי אליעזר הצטער על שנידוהו, אם יתפלל בנפילת אפים מתוך צערו, עלולים להיפגע מכך מי שנידוהו. וכפי שאמנם אירע]. ודנו הראשונים, כיצד גרמה אשתו של רבי אליעזר שבעלה לא יאמר תחנון בכל יום, וכלשונו של הריטב"א [1] "תמיהה מילתא, היאך אפשר שלא תזוז ממנו כל היום".

בדברי הראשונים ביישוב תמיהה זו, מצאנו ב' דרכים, אשר בכל אחד מהם הונח יסוד בגדר נפילת אפים - 'תחנון'.

הריטב"א ([1]; הובא בבית יוסף) פירש: "ומכאן מביא ראיה רבינו [בבית יוסף [3] משמע שהכוונה לרשב"א] שאסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפילה, בין תפילה לנפילת אפים". ומבואר בבית יוסף [3] כי אשתו של רבי אליעזר גרמה לו להפסיק בין התפילה לנפילת אפים "ושוב אם היה נופל על פניו, לא היתה תפילתו נשמע כל כך". והיסוד הנלמד מכך הוא, כפי שכתב הבית יוסף "שאין לדבר בין תפילה לתחינה, דכולה כעין תפילה אריכתא היא". וכן פסק בשולחנו הערוך ([4]; סי' קלא סע' א) "אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים". ובמשנה ברורה ([4]; ס"ק א) הטעים כנ"ל: "דעל ידי זה אין תחינתו שמתחנן בנפילת אפים מתקבלת כל כך".

ויש להבין, מה פשר גדר זה שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא", וכביכול חלק מתפילת שמונה עשרה, וצ"ב.

 

"נפילת אפים - רשות היא"

ב. יסוד אחר שנתבאר בדברי הריב"ש [2] מתוך ביאור המעשה הנ"ל הוא, ש"נפילת אפים בציבור אחר התפילה, רשות היא" [לשון רב נטרונאי גאון המובא בטור; [3]]. כלשונו של הריב"ש: "ואם היה מחובת התפילה, ח"ו שהיה הצדיק ההוא נמנע ממה שיהיה חובה בעבור אשתו. ואע"פ שהכוונה שם, שהיתה לוקחת אותו בדברים, עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו. מכל מקום אם היה חובה, היה זריז ונשכר בה, ולא היה שוכחה בכל יום".

וכתב הריב"ש, שנפקא מינה מכך ש"נפילת אפים רשות" - שיש ימים שבקצת מקומות נוהגים שלא לומר בהם תחנון "כי להיות הדבר רשות, כל מקום אוחז מנהגו, ונהרא ונהרא ופשטיה".

ועוד נפקא מינה, לענין מה שנשאל שם הריב"ש "אם מותר היחיד ליפול על פניו מעומד, או אם יצטרך לישב כדרך הציבור שיושבים, וכן הציבור מה טעם שהם יושבים". וכתב הריב"ש: "דבר זה של נפילת אפים אינו חובת התפילה, אלא שיש מנהג גם בימי רז"ל, כמו שמוזכר בגמרא במגילה [1] נפול כולי עלמא על אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה", ובהמשך כתב: "ולהיות הדבר כן [נפילת אפים רשות], אין צריך לדקדק אם אפשר מעומד. ומה שנהגו הציבור מיושב הוא, לפי שדרך הציבור בכל תפילותיהם וברכותיהם לאומרם מיושב, שלא להטריח עליהם, זולתי בשמונה עשרה". אמנם הבית יוסף [3], הביא את דברי הריב"ש, וכתב: "ולפי דעת חכמי הקבלה נראה שיש להקפיד שתהיה מיושב דווקא". וכן פסק בשו"ע [4] "נפילת אפים מיושב ולא מעומד".              [והוסיף הריב"ש: "וכי תימא אם הכן הש"ץ שכל ברכותיו מעומד, למה יושב בנפילת אפים. יש לומר, שמה שהש"ץ עומד הוא במה שאומר בקול רם, כדי להוציא מי שאינו בקי, אבל במה שאומר בלחש לעצמו ואין להוציא אחרים לפי שאינו מחובת התפילה, אומרו מיושב כדרכו ואין מטריחים אותו לעמוד". ובענין מנהג הש"ץ בנפילת אפים, גם ברמב"ם ([2]; פ"ט ה"ה-ה"ח) מפורש שאומרו מיושב. ועי' במשנה ברורה [9] במה שכתב בטעם ההיתר לש"ץ לעקור ממקומו ולשבת, ובשו"ת שבט הקהתי [9] בביאור טעם הנוהגים שהש"ץ נופל על פניו מעומד].

 

נפילת אפים - "תפילה אריכתא"

ג. ונראה בביאור הדברים, דהנה יש לחקור בגדר נפילת אפים, האם הוא חלק מדיני תפילת שמונה עשרה, שצריך להתפלל שמונה עשרה ומיד לאחר מכן ליפול על פניו. או שזהו חיוב בפני עצמו לומר תחנון, אלא שקבעוהו תיכך ומיד לאחר תפילת שמונה עשרה. ומדברי הבית יוסף [3] "שאין לדבר בין תפילה לתחינה, דכולה כעין תפילה אריכתא היא", משמע שנפילת אפים היא חלק מחלקי תפילת שמונה עשרה.

ובספר דביר הקודש ([5]; רבי נתן זוכובסקי, בני ברק תשס"ג) הוכיח כן מלשון הרמב"ם [2] שכתב בתחילת פ"ה מהלכות תפילה: "שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם", והדבר השמיני הוא "השתחויה". ולאחר מכן (שם, הלכה יג-יד) מבואר כי "ההשתחויה" היינו נפילת אפים. משמע שהנפילת אפים היא מדיני התפילה. ואף הוכיח שאינו רק מדיני התפילה, אלא "נפילת אפים נכללת בתפילה, וכל שלא נפל אפים חסר לו בעצם תפילתו", עי"ש.

ולפי זה דן שם, האם צריך ליפול על פניו גם לאחר תפילת התשלומין. דהיינו, מי שנאנס ולא התפלל שחרית, מתפלל פעמיים מנחה, האם צריך ליפול על פניו גם לאחר תפילת החובה וגם לאחר תפילת התשלומין [וגם לאחר תפילת נדבה]. שכן אם התחנון הוא מעצם התפילה, הרי שבכל תפילה שמתפלל, חלק ממנה הוא הנפילת אפים.

 

ד. ברם למרות שנפילת אפים היא "תפילה אריכתא" וחלק משמונה עשרה, ובשל כך "אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים", במשנה ברורה ([4]; סי' קלא ס"ק א) הביא את דברי האחרונים: "ודווקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי, אבל שיחה בעלמא לית לן בה. וכל שכן דלדבר קדושה, כגון מה שמפסיקים בתחינות, כגון והוא רחום, בודאי מותר להפסיק. ואפילו בתוך נפילת אפים, גם כן מותר לענות אמן יהא שמיה רבא וכל דבר קדושה". ומפורש איפוא, כי באופנים מסויימים מותר להפסיק בין התפילה לנפילת אפים, ולמרות שהיא "תפילה אריכתא".

וביאר בספר עולת כהן ([6]; אות יד, מאת הרב חנוך כהן, ירושלים תשס"ג) "משום שאף היכן שהפסיק בדברים מכל מקום חשיב המשך התפילה. או שאף שלכתחילה נתקן לומר את התחנון סמוך לתפילה, כדי שיהיה תפילה אריכתא, מכל מקום אף אם לא סמך את התחנון לתפילה, יאמר תחנון שלא בתורת תפילה אריכתא. ונפקא מינה בזה, אם לא אמר בתפלת שחרית תחנון, אם יאמר אחר התפילה. דהכא ודאי אין לומר דהוא כתפילה אריכתא, אך אם התחנון לא נתקן דווקא באופן של תפילה אריכתא, יש לומר דישלים אף אחרי תפילתו" [ועוד דן שם בגדרי סמיכת תחנון לתפילה - האם החיוב הוא לסמוך נפילת אפים לתפילה בלחש או לחזרת הש"ץ. ונפקא מינה: כשצריך להפסיק בדיבור, האם עליו לומר תחנון מיד לאחר שמסיים התפילה בלחש. והביא שנחלקו בזה האחרונים, ומדברי המשנה ברורה משמע, שהדין הוא לסמוך תחנון לתפילת הש"ץ].

והנה לפי המפורש בשו"ע [4] ש"אין לדבר בין נפילת אפים לתפילה", הסתפק בספר עבודת אפרים ([8]; על הלכות תחנון ונפילת אפים, מאת הרב אפרים פישל שטיין, בני ברק תשנ"ו) "בדבר די שכיח בזמנינו, שרבים טרודים ביותר על המחיה ועל הכלכלה וממהרים לצאת מבית הכנסת, ובלית ברירה הם מתפללים בחפזון את תפילת הלחש ומיד ממשיכים בתפילתם לומר אשרי למנצח ובא לציון וכו', או מניחים תפילין דרבינו תם ואומרים את הפרשיות הנהוגות, ורק כשמסיים הש"ץ את חזרת השמונה עשרה הם מצטרפים יחד עם הציבור לומר תחנון. ופירושו של דבר, שלמעשה הם הפסיקו בין השמונה עשרה לתחנון בתפילות שהתפללו, ונפשי בשאלתי אם נכון הדבר לעשות כן, או לא". ועי"ש במסקנתו כי "בדרך ארעי מותר לומר תפילות ומזמורים. ויש מי שאומר, שאף מותר לו ללמוד דברי תורה בפה ואפילו בעיון. אבל אין לומר תחנון לפני חזרת הש"ץ, אלא יאמר יחד עם הציבור אחר חזרת הש"ץ" [וזה מתאים עם המבואר בדברי העולת כהן לעיל [6]  בגדר סמיכת תחנון לתפילה - שהחיוב הוא לסמוך נפילת אפים לחזרת הש"ץ].

וראה סיכום דיני הפסק לצורך אמירת דברים שבקדושה בין שמונה עשרה לנפילת אפים, בספר עולת כהן [6] ובפסקי תשובות ([12]; אות ב).

 

ה. ממוצא הדברים יש לדון במי שהתפלל מנחה, וכשסיים שמונה עשרה הציבור כבר אומרים 'עלינו לשבח' - האם יפול על פניו, או שעליו לומר עמהם 'עלינו'. מחד גיסא, נתבאר לעיל שצריך להסמיך תחנון לתפילה, שהוא בגדר "תפילה אריכתא". אך מאידך, אמירת 'עלינו' לשבח שייכת לסוף התפילה בדווקא, וכמו כן היא מדברים שיש לאומרם עם הציבור.

ובשו"ת משנת יוסף ([7]; הרב יוסף ליברמן, ראש ישיבות שומרי החומות ורב קהל סדיגורה, ירושלים, תשס"ט) פסק שיכול ליפול על פניו ולומר תחנון, ורק כמה פסוקים, כי "העיקר הוא בעצם נפילת אפים ולהתחנן, ודי בתחינה קצרה של כמה פסוקים. ומיד יעמוד ויאמר עם הציבור 'עלינו', וישלים אחר כך מה שהחסיר מתחנון".

ואילו בשו"ת קנה בשם ([7]; רבי מאיר בראנסדורפר, דיין בבד"צ העדה החרדית, ירושלים תנש"א) נקט בתחילת דבריו, שיאמר 'עלינו פעמיים', דהיינו ביחד עם הציבור, ואז יאמר תחנון ולאחר מכן עוד פעם 'עלינו', שצריך לאומרו בסיום התפילה. אך בסוף דבריו הכריע, שמאחר וצריך להסמיך נפילת אפים לשמונה עשרה, ובשל כך הרי אין ראוי להפסיק בין תפילה לתחנון, לכן למעשה יאמר תחנון ואחר כך 'עלינו', ואין חשש במה שלא אומר 'עלינו' עם הציבור, שהרי כולם יודעים שאומר תחנון  "ואם כן ליכא בזה העדר דרך ארץ אם לא יאמרנו יחד עם הציבור".

 

נפילת אפים בלילה ובמנחה

ה. כתב הבית יוסף [3] בשם מהר"י אבוהב ז"ל בשם ספר צרורות: "בלילה אין בה נפילת אפים. והענין שכן מקובל לחכמים, כי נפילת אפים רמז למידת הלילה, ואין נופלים על פניהם, וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות. ובלילי אשמורות נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום". וכן נפסק בשו"ע ([4]; סע' ג) "אין נפילת אפים בלילה". וכתב המשנה ברורה ([4]; ס"ק יז) "ולכן אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, אין נופלין על פניהם. ובין השמשות של לילה נוהגים ליפול".

ברם בספר פסקי תשובות ([13]; ס"ק יג) כתב שכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות בארץ ישראל ובחו"ל, שאין נופלים על פניהם לאחר השקיעה, מפני שחששו גם בספק לילה לדבריו החמורים של הבית יוסף על פי הקבלה, שהנופל אפים בלילה הרי הוא מקצץ בנטיעות ח"ו. ועי' בדבריו שיש הנוהגים שלא לומר תחנון במנחה אף לפני השקיעה, ואף שצ"ע האם יש למנהג זה מקור על פי ההלכה בארץ ישראל, אך מכיון שיש איזה אסמכתא לכך על פי האריז"ל, לכן מי שמתפלל במנין שנוהגים כן לא יפרוש מהם, אל יתנהג כמותם ולא יאמר.

והנה בספר נפש החיים [11] הביא מדברי הזוה"ק דברים נוראים בגודל ענין נפילת אפים, שיכוון "למסור נפשו ורורחו ונשמתו לגמרי למיתה, בפסוק "אליך ה' נפשי אשא". וכן מובא בבן איש חי [11] "וצריך להיזהר בנפילת אפים, בין בשחרית בין במנחה, וכתוב בספר הכוונות כוונות עמוקות בנפילת אפים, שמוסר עצמו למיתה, שמכוון להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקליפות ולכוין שיוציא משם אותם הבירורים וכו', והזוכה לעשות נפילת אפים כתקנה שכרו גדול, ואויביו נופלים לפניו".

ומתוך כך כתב בספר פסקי תשובות ([12]; ס"ק ז) "ומנהג רבים מבני אשכנז על פי המג"א שלא לומר מזמור "לדוד אליך ה' נפשי אשא", כי על פי הזוה"ק יש סכנה למות בקוצר ימים רחמנא ליצלן אם אינו מכוון כדבעי, ולכן אומרים מזמור "רחום חנון" [ועל פי רוב המנהגים, אין לומר בתחילה את הפסוק "ויאמר דוד אל גד" וגו', כי פסוק זה מוזכר לענין פורענות]. והספרדים נוהגים לומר מזמור "לדוד אליך ה' נפשי אשא", אך מטעם החשש לדברי הזוה"ק הנ"ל, נוהגים שאין נופלים על פניהם כלל אלא יושבים כרגיל, ותו לא". ודברים אלו הובאו גם בשו"ת תשובות והנהגות [11] ושם הוסיף, כי אולי טעם הנוהגים שלא לומר תחנון במנחה בכל יום, יסודו מהחשש לזוה"ק הנ"ל, ולעת מנחה הואיל וטרודים למהר ואין מכוונים כראוי, ולכן יש בזה סכנה, נמנעו מלומר תחנון כלל במנחה.

ובענין זה ראוי להזכיר מעשה עם החזון איש שהביא רבי נתן איינפלד בספרו שיחות חיים [11], שפעם אחת התפלל בבית מדרשו של החזון איש ש"ץ שאצלו היה נהוג שלא לומר תחנון במנחה, ומיד לאחר חזרת הש"ץ אמר 'עלינו'. ומרן החזון איש התיישב לאחר עלינו ואמר תחנון בנפילת אפים בדממה ובשקט, וברכו בברכה לבבית כרגיל, ולא אמר לו מילה ולו ברמז קל. ומסיים: "כמה לימוד אנו צריכים ללמוד מכך, שלא לקפוץ ולא לפגוע באף אחד"...

 

המנהג שלא לומר תחנון ביום הילולא של צדיקים

ו. כאמור לעיל בדברי הטור [3] "נפילת אפים רשות היא". ועל פי זה נטה בבאר היטב  [10] להקל שלא לומר תחנון במנחה במקום שמתפללים עם התינוק לאחר שמלו אותו [למרות שהרמ"א [10] פסק שכן יאמרו שם תחנון].  ובספר פסקי תשובות ([13]; ס"ק כד) כתב שעל פי רוח דברים אלו נשתרשו מנהגים שונים להקל באמירת תחנון בזמני שמחה שונים. וכן יש שאין אומרים תחנון ביומא דהילולא של צדיק, יעו"ש (בהערה 144) ובשו"ת משנת יוסף [10] המקור למנהג זה, אשר התחיל מתלמידי הבעש"ט [ובמשנת יוסף הגדיר את הכללים בזה, שיש שני סוגי הילולא: האחד, של "אבות החסידות", שזה שייך לכל מקהלות החסידים. והשני, של כל עדה ועדה מרבותיהם. ועי"ש במה שהסיק מזה להלכה ולמעשה היאך לנהוג בבתי מדרש כלל חסידיים, ובבתי כנסת כלליים].

אמנם בשו"ת יביע אומר [10] כתב דברים נוקבים על מנהג זה, ולכן לדעתו "אם נדזמן לאחד להתפלל בבית הכנסת של הנוהגים כן, ואין בידו למחות, צריך שיאמר תחנון לבדו". וכן הביא בפסקי תשובות ([13]; הערה 144) בשם הגר"מ פיינשטיין. ועי"ש שכתב כי מכל מקום יש להיזהר ממחלוקת בגלל זה [וכעין זה במעשה המובא בשם החזון איש].

 

 • נפילת אפים במקום שאין ספר תורה, והמנהג בעיה"ק ירושלים - פסקי תשובות ([13]; ס"ק י).

עגלת קניות

Your Cart5
  • x 1 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 200.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס